הצלחת הצלילה חופשית תלויה ביכולתו של צולל להוריד רמת פעילות, אך גם הצולל החופשי המוכשר ביותר יתקשה להוריד רמת פעילות כשהוא מתמודד מול זרם חזק. המשך הפוסט מתחת לסרט >>>>
"מהירות שיוט" מתונה בטילוף אצל צולל כשיר היא כ 2 קמ"ש, ואילו המהירות המתפרצת יכולה להגיע ל יותר מ4 קמ"ש, אולם בזמן ההכנה לקראת הצלילה על הצולל להיות כמעט חסר תנועה כדי שיוכל להוריד דופק למינימום, לכן ככול שעוצמת הזרם גדלה, עוצמת הטילוף על פני השטח מתגברת, הדופק עולה ולכן יעילות הצלילה החופשית יורדת. אז מה עושים כשהזרם חזק ולא מאפשר טילוף נינוח אבל תנאי הראות והגלים טובים ומזמינים ? ווכן קודם כל יש צורך שלצולל תהייה אחיזה נוחה בדבר מה על פני המים, והדבר הכי נוח שאני מכיר הוא גומי בעובי של לפחות 1 ס"מ. כן כן גומי, לא חבל אלה גומי (שניתן לקנות ב"ימית' או "קפטן ג'ק" ובעוד חניויות שמוכרות ציוד שיט במחיר שבין 10-15 ש"ח למטר). הייתרון הגדול שיש בגומי שהוא בולם את כל הזעזועים לכן האחיזה בו נוחה הרבה יותר מאחיזה בחבל. יופי אז יש מערך אחיזה מגומי שאורכו יכול להיות אפילו מעל מאה מ' לאחוז וכשמסיימים את ההכנה אפשר להתחיל לצלול אל המצולות ולעלות חזרה אל הגומי כשבן הזוג שמשגיח פוגש אותנו בעליה. ניראה שכל הבעיות של הצלילה בזרם נפתרו א ב ל את האתגר הגדול ביותר עדיין לא הצגנו: הרי כדי למקם את מערך האחיזה מעל הריף יש צורך למקם את העוגן מעלה הזרם במיקום מדויק כך שריף המטרה יהיה ממוקם בדיוק במורד הזרם. מניסיוני תהליך מציאת המיקום מדויק עבור העוגן לרוב גוזל המון זמן וכוח. במיקרה הנוכחי שמוצג בסרט נאלצנו לבזבז שעה וחצי עד אשר אני ופבל מיקמנו את העוגן במיקום המושלם. מערך האחיזה באורך של למעלה מ 100 מטר נפרש מעל ריף שעומקו היה 13 מ'. החל מעומק 5 מ' הזרם פסק וטמפרטורת המים בקרקעית צנחה ל 21 מ"צ (על פני המים היה 24 מ"צ). לאחר ארבע שעות הרמנו עוגן כשאנו עדיין בתוך המים נסחפים להנהתינו בזרם כשתוך רבע שעה הגענו לאי תכלת, כלומר עברנו מרחק של כ 800 מ' ברבע שעה בלי לטלף כלל. מעט דרומית לאי תכלת לא היה זרם כיוון שהזרם נע מצפון לדרום והאי עצר את הזרם בחלקו הדרומי
